, המונפת ברגעים אלו באוויר בקצות המלקחיים. ההתבוננות בו בשעת מעשה היא כחדירה לכל סודותיו. נפשו פרושה לפניו.
הטיפול האישי בכל עבודת קרמיקה מכתיב לפעמים את הצורך ביצירת מלקחיים בעלות צורה מיוחדת כדי לאפשר את אחיזתה של עבודה שצורתה מורכבת.
עכשיו מגיע השלב החמישי. לאחר השרפה נהגו היפנים לקרר את כלי הקרמיקה באוויר הפתוח או במים.
בנקודה זו בתהליך, הכניסו האמריקנים את שלב הרדוקציה: טובלים את הכלים הלוהטים בתוך פחים ובהם חומרים דליקים טבעיים (עלים יבשים, נשורת, קש וכו'''''''''''''''') ומכסים מיד כדי למנוע כניסת חמצן. בתהליך הרדוקציה הפחמן "אוכל" את החמצן מכל מקור, ובכלל זה מהחומר ומהזיגוג. העשן שנוצר מקנה לחומר - בחלקים שאינם מזוגגים או בסדקים שנוצרו בזיגוג - גוונים כסופים, אפורים, שחורים. הזיגוג מקבל מגוון עשיר של אפקטים מתכתיים, ססגוניים ומבריקים בהתאם להרכבו.
לאחר פסק זמן של 51 עד 03 דקות משרים את הכלים בתוך דלי עם מים עד שהם מתקררים. לבסוף מקרצפים אותם בסבון ובסקוטש כדי לשחרר את הפיח שנצמד אליהם.
כלי קרמיקה נשרפים בשרשרת. מיד לאחר הוצאת הכלים עושים סבב נוסף, מדליקים שוב את התנור, וכך במשך שעות.
צחוק הגורל: לאחר עשייה מייגעת זו, שופעת יזע ולעתים גם כוויות, למען השגתם של האפקטים המיוחדים יגיע מאן-דהו, יאחז בכד, יביט בו בזלזול וישאל: -"מה קרה לכלי הזה? הוא מלא סדקים…"
אבל זהו בעצם סוד יופיה של יצירת הראקו. יצירה לא מושלמת. לא סימטרית. לא חלקה.
בעולם של פלסטיק ושבלונות היא בעצם - חייזר. |