חבה לראקו את השגת הטורקיז הנכסף שבו היא בוחרת פעם אחר פעם לצבוע את הרימונים המסתוריים והרבים לאין-ספור שהיא יוצרת: "כל הרימונים שלי מקרמיקה צבועים בגוונים של טורקיז. צבע הטורקיז של ילדותי היה סגור במוזאון פרגמון שבברלין. כאשר הגעתי למזרח התיכון נעשה לפתע הטורקיז לצבע הקיים סביבי בכל מקום - בחוצות ובתרבות המקומית.
מרק יודל (בוגר בצלאל) נטש כליל את הקדרות המסורתית ובחר בראקו כטכניקה הבלעדית לשרפת פסליו, שהם בעלי צורות, צבעים וממדים דמיוניים.
שיטת הראקו נלמדת כיום בבתי ספר לאמנות. החובבנים מרחרחים, נמשכים אל העננים האפורים ומרחיקים אל הסדנאות החד-פעמיות הנערכות אצל המומחים כדי לגעת, או ליתר דיוק - כמעט לגעת, באש הגדולה.
השיטה
הקשר המיוחד הנרקם בין היוצר בראקו לבין החומר מתחיל מרגע הרכבתו. הצורך בעמידות בהלם (shock) תרמי הוא תנאי מפתח, והוא המכתיב נוסחה מיוחדת המאפשרת לחומר "לנשום" (בדרך כלל מכילה הנוסחה שליש של שמוט או חול).
בשלב הראשון, הכלים המוכנים והיבשים נשרפים בשרפת ביסק ראשונה בחום נמוך יחסית (0C 0009). הסיבה: הצורך בשמירה על נקבוביות החומר (זוכרים את ההלם התרמי?). ככל שטמפרטורת השרפה גבוהה יותר, החומר אטום יותר ועמיד פחות בפני שינויים דרסטיים.
בשלב השני, מזגגים את הכלים בזיגוגים (גלזורות) המיוחדים לראקו. אחר כך, בשלב השלישי, מחממים את הכלים, ולבסוף מכניסים אותם לתנור שחומם מראש. במשך כל תהליך השרפה הקדר יכול להציץ דרך צוהר, להתבונן במצב הזיגוג ולהתערב בתהליך לפי הצורך.
כאשר התנור מתקרב לחום הרצוי, מתלבש הקדר ככבאי אש לכל דבר (כפפות, סינר ומסכה נגד גזים). בינתיים הגיע הזיגוג לנקודה האופטימלית: הבועות נעלמו והיא נראית חלקה ומבריקה כמו זכוכית. הקדר מכבה את התנור, פותח אותו ומוציא את כלי קרמיקה : הם לוהטים. הם יוקדים. הם אדומים.
|